אורלי וילנאי-פדרבוש

נימוקי ועדת האותות

"להיות כתב לענייני רווחה, זה להסתובב במקומות הכי לא סקסיים והכי כואבים, אבל שם נמצאת המלחמה האמיתית. זה הכיוון שלי: להאיר את אותם המקומות, שאנשים לא רוצים לראות" - כך התבטאה פעם אורלי, בראיון שבו נשאלה על פשר התמסרותה המוחלטת לתחום שאותו היא סוקרת לאורך השנים בכשרון כה רב.

אורלי וילנאי-פדרבוש משמשת כבר שנים רבות ככתבת לענייני רווחה ועיתונאית חוקרת. הכתבות שלה הפכו אותה לשם דבר ולבעלת קול חברתי סמכותי ונוקב. בציבור הרחב היא מוכרת וידועה כמי שמוכנה בכל עת, להיחלץ לעזרת חלשים וחסרי ישע ולתבוע את זכויותיהם מהרשויות. אורלי פעלה תמיד ללא מורא וללא משוא פנים. היא הצטיינה גם בתחקירים בנושאי שחיתות, בשיתוף עם גיא מרוז. זכורה חשיפת פרשת השוחד של רכז המודיעין במשטרת זבולון, את חשיפת מכוני הליווי בתל אביב וחשיפות פרוצות שהוחבאו בקירות. היא גרמה לחברת החשמל שלא לנתק חייבים עניים מזרם החשמל ולאחרונה מתמקדת בניצולי השואה שהממשלה מתנכרת להם במשך שנים והם חיים בצורה מחפירה.

"אני שונאת את כל מי שפוגע במישהו אחר. אני מחפשת תמיד את 'הקול החברתי'. אני מאושרת כשאני מצליחה להשפיע על המציאות: לעזור, לשנות". כזו היא: מפוכחת, ממוקדת, רהוטה וקולחת. זהו קול המצפון וזהו גם כיוון המצפן החברתי שמדריך ומכוון את עבודתה המקצועית של אורלי.

על מעורבותה ועל היותה פה וקול לחלשים ולפגועים בשולי החברה הישראלית, על אומץ ליבה, ללא מורא וללא משוא פנים ועל מחויבותה המוצהרת לחשוף פינות האפלות של שחיתות וניצול אמצעי השררה, החליטה "ועדת האות" - פה אחד - להעניק את "אות אומץ" לשנת 2007 לגב' אורלי וילנאי-פדרבוש.

דברי אורלי וילנאי-פדרבוש בטקס